טור דעה - עדכון גרסה פוליטית

עידכון גרסה פוליטית: איך לגרום לשלטון לעבוד עבורנו, הגרסה הפרגמטית

אנחנו לא מתווכחים על פוליטיקה מחשש שהשיחה תתפוצץ. אבל הדרך היחידה להתגבר על הפלונטר שאליו נקלענו היא ללמוד איך לדבר עם אנשים שלא מסכימים איתנו

לופ הבחירות המתמשך שהחל ב-2019 הפך את כולנו ליותר מעורבים פוליטית. כולם מתמלאים חששות על האסון שיתממש אם תקום ממשלה של הגוש הנגדי והחרדות הללו ממלאות אותנו במוטיבציה לשנות את המציאות. אנחנו צמאים לשינוי אך לא מוצאים את הכלים להביא אליו. האם זה מעיד שהדמוקרטיה שלנו חלשה ושברירית? מה בכל זאת אנחנו יכולים לעשות שלא ניסינו כבר?

הבעיה: התבנית ״אנחנו או הם״ לא משרתת אותנו

רבים מאיתנו עוסקים בשכנוע אנשי המחנה שלנו בסכנות המתגברות שמעבר לפינה, וכן בהפגנות ובחרמות נגד מפלגות הגוש הנגדי, שלא חלילה ישתמשו בקולם הדמוקרטי ויקימו ממשלה הנשענת על ״רשעים ובורים״, ממשלה שתדרדר את המדינה מטה.

הדבר שמשותף לכל הנ"ל, הוא שלצד ההיגיון הראשוני והערכים שמובילים אותנו, הצעדים הללו שרובנו עושים מובלים מתוך רגש יותר מאשר הגיון. למעשה הצעדים הללו מחזקים את המחנאות והפילוג בין המחנות, ואת תפיסת ״טוב ורע״ ו״אנחנו או הם״.

לצערנו, אנחנו אולי מצליחים ליידע חברי הכנסת מה אנחנו רוצים, או לעודד עלייה באחוזי הצבעה, אבל בפועל לא מגדיל את הכוח שלנו בכנסת בצורה משמעותית ואנחנו מגיעים ליום הבחירות עם שוויון בגושים, ללא הכרעה אמיתית. הממשלות הקצרות שקמו בשנתיים האחרונות הורכבו מחברי כנסת בשני הגושים, ודווקא נושאים שהם מהותיים לחברי המחנה אף פעם לא יכולים לעבור.

אז איך נחלצים מהפלונטר?

כדי להתקדם מהפלונטר, חסר לנו רוב. ואני מתכוון לרוב בעם, הכנסת היא בעיקר מראה שלו. כדי להשיג רוב, צריך להגדיל את כמות האנשים שמאמינה ברעיונות שלנו, או לפחות את כמות האנשים שחושבת שהם לא יובילו לאסון.

הדרך הפחות פופולרית היא לדבר עם אנשים שלא מסכימים איתנו ולשכנע אותם ברעיונות שלנו. זה נשמע פשוט יחסית, אז למה אנשים לא עושים את זה? משום שלרוב כשמתחילים לדבר על פוליטיקה, השיחה נתקעת או מתפוצצת. אפילו בשולחן שישי, או שמהדהדים מסרים ומהנהנים, או שלא מדברים פוליטיקה כי פעם שעברה היה פיצוץ וסבתא חנה לא דיברה עם הדודה סיגל במשך שבועיים.

קשה להתווכח על פוליטיקה מבלי להגיע לאמוציות, בעיקר כשאנחנו חוששים מהאסון הפוטנציאלי שמעבר לפינה. אבל בשורה התחתונה זה מה שצריך לקרות אם רוצים שמשהו יזוז פה. אין פתרונות קסם.

יותר מזה, אם רוצים שהחוקים שיעברו יהיו טובים, הדרך היחידה לשם היא לדבר פוליטיקה. אם לא נדבר עם אנשים ששונים מאיתנו בדעתם, אנחנו נישאר כלואים בהטיית האישוש העצמי – הטיה פסיכולוגית שכולנו מושפעים ממנה, שבה אנחנו נותנים משקל משמעותי יותר לראיות ולטיעונים שמסתדרים עם ראיית העולם שלנו, ופחות לאלו שלא. גם במחיר של התרחקות מידיעת האמת. כשאנחנו נשארים עוד ועוד במחנה שלנו, ולא מדברים פוליטיקה עם חברי המחנה השני, אנחנו מצויים בסכנה וודאית לדרוש מהמפלגה שלנו לקדם צעדים שיחטיאו את המטרה האמיתית שלנו וירחיקו אותנו מהאידאה שלנו.

איך מדברים פוליטיקה? גרסה 2.0

כדי להפיק תועלת משיחה עם אדם שלא רק מצביע שונה ממך, אלא גם נמצא במחנה הנגדי, אנחנו חייבים, וסליחה על המילים הוורודות, להשתפר בתקשורת בין אישית.

הנה כמה דרכים לעשות זאת:

1. כדי לשכנע מישהו, אני חייב להקשיב לו ולהבין את הטענות שלו, עד לרמה שאני מסוגל להסביר בצורה טובה ומשכנעת למה הוא ״צודק״. רבים מהאנשים במחנה הנגדי מכם לא פחות חכמים ולא פחות ערכיים מכם, וחלקם חולקים איתכם את אותם הערכים, גם אם אתם חושבים שלא! רק אחרי שהבנתם אותם באמת ובתמים, והראיתם להם את זה, האמון ביניכם יתחזק, ויאפשר גם להם להקשיב לטענות שתעלו בעצמכם.

2. אל תפחדו להקשיב כראוי או חלילה להשתכנע מחברכם לשיחה – אתם תמיד תישארו נאמנים לערכים שלכם!

3. כדי להפיק ערך מהשיחה, תשתדלו לחפש איפה אתם מצליחים להסכים. זה מאוורר את השיחה, משחרר את תחושת המחנאות, ומוריד קצת את השנאה והפחדים.

4. הפרידו בין שיח על ערכים ולבין שיח על צעדים ושינויים. מניסיוני זה יכול לעזור. ערכים קשה לשנות, אבל פעמים רבות אנשים בעלי ערכים מנוגדים יכולים להסכים על צעדים. פוליטיקה מתבססת על העקרון הזה, ואם לא נבין ונבטא את זה כאזרחים, חברי כנסת לא יוכלו לבטא את זה בכנסת.

לסיכום: בואו נבריא את השיח הפוליטי

שיח פוליטי בריא יוביל אותנו לא רק להגדלת המחנה שלנו, אלא גם יקרב אותנו לאמת המורכבת. וזה צעד קריטי אם אנחנו רוצים לשפר את המצב במדינה. אנחנו כלואים בבועות שלנו ומושכים בחבל לכל הכיוונים, גם כאשר אנחנו מסוגלים להסכים על הדרך. אם נחפש אותה, נגלה אותה.

אם שכנעתי אתכם, זה הזמן לתרגל תקשורת מקרבת, ולשכנע את חבריכם בצדקתנו! אם לא השתכנעתם, שלחו לי הודעה ואשמח להקשיב – מדוע אני טועה, או מה כדאי לעשות בכל זאת.

המאמר פורסם לראשונה במסגרת פרויקט “מועצת העם” של הקונגרס הישראלי